פרשת וישב היא הזדמנות להתבוננות בבעלי החלומות

תחילתה של פרשת וישב היא הזדמנות להתבוננות ב'בעלי החלומות' בעלי חלומות הגדולה,  הפנטזיות הגרנדיוזיות, אלה הרוצים  להתפרסם להשאיר חותם, רושם בעולם. להתעשר, לגדול, לשלוט, להיות ידועים, להמציא. והזדמנות להתבונן גם במי שילדו ומגדלים אותם.  הייתי רוצה לנסות להבין איך אפשר לגדל את בעלי החלומות?ך
.לגדל את עצמנו בעלי החלומות
המודל הראשון להורות לילד גרנדיוזי מופיע בפסוקים י' – י"ג
הגערה: "ויגער בו אביו"  אנחנו צועקים על ילדינו כשהם עושים מעשה אסור, כשאנחנו רוצים להחזיר אותם אל השורה, כשהם מזיקים לעצמם או לאחרים. יעקב בגערה מנסה לומר 'עצור', יש כאן סכנה, או אין לך סיכוי, החלום שלך בלתי אפשרי, חבל שתתאכזב. אתה תיפול.  יוסף הילד החולם מתעורר אל גערה .ל 
ואז מופיעה השאלה  'מה החלום הזה אשר חלמת?'  ע
?איך אתה מרשה לעצמך לחלום חלום כזה 
למה אתה חולם חלומות כאלה ולמה אתה מספר לנו אותם. השאלה הבאה מפרשת את הראשונה 'הבוא נבוא אני ואמך להשתחוות לך'. הייתכן? והרי אמך מתה. בשאלה הזו יעקב חורג מעולם החלומות אל עולם המציאות. בעולם החלומות יכולה לבוא האם המתה יחד עם האב החי ולהשתחוות לפני בנם. אבל יעקב מאמין  שחלומותיו של יוסף קשורים אל המציאות, אל העתיד, ולכן הוא מעמת אותו עם המציאות בה הוא יתום מאמו. גם אם יתגשמו חלומותיך את אמך לא תצליח להחיות היא כבר לא תשתחווה לפניך.ל
הקונרקטיות בה מתייחס יעקב לחלומותיו של יוסף היא משונה. הוא מאמין לחלומות של בנו ויודע שיתגשמו, ונתלה ב'אם המתה' כמי שמוכיחה שהחלום לא יוכל להתגשם. התגובה הבאה של יעקב היא שתיקה "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" יעקב שותק, שומר, מחזיק בתוכו את חלומות הגדולה של בנו. שומר עליהם ושותק.ף
לשתוק אל מול חלום גדולה זה כמו להשתיק אותו, לאיין אותו, להעמיד פנים שלא היה, להתעלם. התגובה האחרונה והטרגית של יעקב היא השילוח של יוסף אל אחיו בשכם.ךל
'לכה אשלחך אליהם'. עובדת הקנאה והשנאה של האחים ידועה ליעקב. מדוע הוא שולח אותו החוצה, מן המרחב המוגן של הבית, אל השדה, מרחב זר ליוסף.ף
יוסף תועה  'את אחי אנוכי מבקש' הוא פונה אל האיש שהוא פוגש, הוא הולך לאיבוד. יוסף בן השבע עשרה, היתום מאמו, החולם עליה, נשלח אל שדה שאין לו בו שום יכולת להתמצא, שדה המציאות, השדה של האחים המקנאים השונאים, השדה של האחים שיש להם אמא. המודל השני של הורות לילד כזה מופיע בשיר של נורית זרחי 'והיא יוסף'.ף
זרחי הופכת את יוסף להיות ילדה. רחל ילדה בת והיא מבינה שעליה להעמיד פנים שבן נולד לה כדי להיות אחת מן האמהות.ף
יושבת רחל באוהל
קווצת שיער אחר קווצה תאסף
להחביא תחת כיפת משי
את שְׂער-בתה הקטנה היא יוסףיושבת הקטנה באוהל
בכתונת פסים מצוירה
ובנגלה היא נער
ובנסתר נערה
ומביטה האם בשער
הבת
עתיד קוראת באופל שערה
החלומות בתי יפילוך לבור
ומשם לחצר זרה

יושבת הקטנה באוהל
שומעת את דבר אמה
והיא אחוזת קסם
והיא אחוזת אימהורחל ממשיכה נרעשת
לא תמו המהלומות
בבית כלא תחבשי
ותחלצי שוב מידי חלומותיושבת הקטנה באוהל
מקשיבה בנשימה עצורה
ובנגלה היא נער
ובנסתר נערה. גם רש"י על הפסוק הראשון בפרשה שואל על הכפילות  "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ'" ואת אמר "וְהוּא נַעַר"? אלא שהיה עושה מעשה נערות - ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו" מעשים הקשורים ליופיו של יוסף, מעשים היכולים להיות מיוחסים לנערה.ע
הייתי רוצה להציע את השיר כתמונת מראה לתמונת ההורות של יעקב. ל 
ההורות המדומיינת של רחל ליוסף הילדה המוסווית לילד. רחל ויוסף הן  אם  ובת  היושבות  בתוך האוהל, אהלה של רחל כשרחל מסרקת את יוסף. סיטואציה של אינטימיות של אמא ובת, של סירוק. רחל קוראת בשערה של יוסף את העתיד, ואומרת שחלומות הגדולה שלה יפילו אותה לבור ואחר כך לחצר זרה. יוסף יושבת ושומעת את דבר אמה,
והיא אחוזת קסם ואימה'. אני רוצה להציע את השיר של זרחי כאפשרות לתגובה מותאמת יותר של אם לחלומות גרנדיוזיים של בתה. הסיטואציה של הישיבה באוהל כמנוגדת לזו של יעקב השולח את יעקב אל השדה. זו אם שיודעת מהו העתיד לבתה, היא מכירה אותה, היא מזהה את הייחודיות שלה, היא אומרת לה שחלומות הגדולה שלה יפילו אותה לבור, ואיך אפשר שלא? כי כל חולם יפול גם במהלך חייו. היא לא שותקת, היא לא שומרת את הדבר, היא לא גוערת, היא מסרקת.  היא יודעת לקרוא את עתיד הילדה משום שהיא מכירה אותה (אבל היא גם מרגיעה אותה. אותם חלומות שתפלי בגללם יהיו גם החלומות בזכותם תגיעי לגדולה. הם גם אלה שיצילו אותך.)
היא לא שולחת אותה לשדה, אל האחים השונאים היא מגנה עליה בתוך האוהלי.ך
הייתי רוצה לומר מעבר לכך:  חלק מאיתנו  מכירים חלומות  גרנדיוזיים, שאיפות גדולה בתוך עצמם, ושואלים את עצמם איך אפשר  להתקיים בתוכם, ולגדל אותם, להיות הורים של עצמנו, לתת לחלומות מקום.  אפשר לגעור, להפגיש את עצמנו עם קרקע המציאות האפורה, הרחוקה, לשאול את עצמנו,  מה החלום הזה אשר חלמת? להשתיק, לשמור,  לצאת  לפגוש את מי שמקנאים ושונאים אותנו על חלומותינו ועל דברינו. ואפשר לגדל אותם בתוך האוהל, לסרק ולהרגיע, לאהוב את עצמנו, בעלי החלומות.ך
לאמי לא היו חלומות גדולה, אבל  היא ידעה להלוך עם מי שהיו לו. לא קל לדעת איך להלוך איתם. הם סוערים, הם מתוסכלים, הם רוצים הרבה יותר ממה שיש. הם נופלים לבורות. הם עולים לגבהים ומתקשים אחר כך לרדת. הם בודדים. הם מרוכזים בעצמם ובחלומותיהם. היא היתה פנויה מעצמה, פנויה לראות מה קורה סביבה, היא היתה שקטה, לא דיברה הרבה, רגועה ומרגיעה, לא מתרגשת בקלות.  היתה לה יכולת להרגיע להתבונן על המציאות בשוויון נפש, לא להתרגש מידי. היתה לה אינטואציה מדוייקת לגבי בני אדם. היא ידעה להזהיר אותנו מפני מי שיפגע, ולעודד אותנו להתקרב אל מי שייטיב.ף
אני שומרת בתוכי משפטים שאמרה לי "תרגעי, אל תרוצי, תצחקי יותר בשקט, תשמרי על עצמך, את לא שומרת על עצמך, את מגזימה" כשנפלתי היא לא התרגשה יותר מידי,  אמי מופנמת בתוכי אני מוצאת את הקול המרגיע והחכם  שלה גם בסיטואציות מורכבות. היא קולעת לי צמות ואומרת: "חלומות יפילוך לבור.... תחלצי שוב מידי חלומות"דבר התורה הוא לעילוי נשמת אמי רות אילן שנולדה בנר שני של חנוכה ונפטרה בנר ראשון של חנוכה.ך